תנועת אומ"ץ - נ.צ. לדמוקרטיה - מאמרים אקטואליים
מי שולט בישראל?
פרופ' גבי שפר * - 01/10/2007

לאור המאבק הגלוי בין אולמרט, נתניהו וברק על ראשות הממשלה הבאה, רובו של הדיון הציבורי מתמקד בשאלת המנהיגות והמנהיגים. עיקר הדיון הציבורי הזה מתמקד בשאלה: מי משלושת הפוליטיקאים הללו הוא ה"מנהיג החזק," שנפשם של ישראלים רבים כמיהה אליו?
  כידוע, לרבים כמיהה זו והחלום בעקבותיה אינם חדשים. למעשה, הם נמשכים עוד מימי דוד בן גוריון ומנחם בגין שנתפשו בדימוי בקרב הציבור, וברוב המחקרים הפוליטיים, כ"מנהיגים חזקים". מאוחר יותר, יצחק רבין ואריק שרון נבחרו לתפקיד ראש ממשלה, במידה רבה הודות לדימוי שמדובר במנהיגים חזקים שיקבעו את ההתפתחויות העתידיות של ישראל. ובמידה מסוימת, אפילו ראשי ממשלה –כמו נתניהו, ברק ואולמרט (שאיננו מקובל כמנהיג חזק אלא כמנהיג חלש והססן)- אכן קבעו מדיניות, קיבלו החלטות חשובות, וביצעו אותן.
כשלונות המנהיגים
 מצד שני, את הכישלונות של כל המנהיגים הישראלים לדורותיהם, ואת חוסר יכולתם לשלוט ולבצע את השקפותיהם ומדיניותם מייחסים לשורה של גורמים שאמנם קיימים במדינת ישראל. בין הגורמים הללו מוזכרים חוסר היציבות הפוליטית הכללית, השינויים הגדולים בהרכב הקואליציות השליטות, שינויים הקשורים לריבוי המפלגות, החילופין המהירים של הממשלות, חולשת המפלגות והכנסת, הפופולריות הנמוכה של כל מוסדות השלטון הישראלים, המתבטאת היטב במשאלי דעת הקהל. כל אלה הם דברים נכונים המצביעים על כמה מהחולשות המהותיות של המערכת הפוליטית הישראלית.
 אולם, אם בוחנים ביתר תשומת לב את מצב המערכת הפוליטית הישראלית, ובייחוד את השאלה מי שולט הלכה למעשה בישראל, דבר שלא נעשה לעיתים קרובות, מתקבלת תמונה שונה לחלוטין.
 כאמור, העובדה הבסיסית היא, שלמרות החולשה המוחלטת של המפלגות והכנסת, השינויים בקואליציות ובעקבותיהם חילופי הממשלות המהירים, ומעמדם הבעייתי מאד של שלושת המתחרים העכשוויים על ראשות הממשלה הבאה, בישראל נקבעות מדינויות ומתקבלות החלטות במישור המדיני ובמישור המקומי. אז מתעוררת השאלה שהעליתי בראשית המאמר הזה: ובכן, מי שולט במדינת ישראל?
 אם הנציגים הפורמאליים של הריבון האמיתי, שהוא העם,  המפלגות, הכנסת והממשלות אינם שולטים הלכה למעשה, הרי שמדובר בשליטים בלתי פורמאליים, בלתי נבחרים, הפועלים בדרך כלל בהסתר ומאחרי דלתות נעולות. חלק מהדברים ידועים לציבור. אולם, כדאי לשים את הדברים בצורה גלויה "על השולחן", כפי שנוהגים להתבטא, ולעורר דיון יסודי בסוגיות החשובות הללו.
ארבע רשתות
 ובכן, יש ארבע "רשתות" בלתי פורמאליות השולטות בישראל, וכפי שנראה להלן גם המנהיגים החזקים והחלשים קשורים אליהן ובמידה מסוימת הם נשלטים על ידן. ארבעת הרשתות הן: "הרשת הביטחונית", "רשת 'האוליגרכים' הישראליים", "רשת הרבנים החרדיים" ו"רשת עובדי המדינה הבכירים". החברות ברשתות הללו אינה קבועה וההרכב שלהן משתנה. אבל לחברי הרשתות יש סדר יום ("אג'נדה") משותף, תפישות אידיאולוגיות ומעשיות משותפות, אינטרסים משותפים, מטרות משותפות, דרכי פעולה ודרכי מניעת פעולה משותפים, ויכולת להשפיע על דעת הקהל וכמובן על הפוליטיקאים.
 הרשת הביטחונית מורכבת מקציני צבא בכירים, מקציני צבא בדימוס, מראשי השירותים החשאיים והמשטרה, ומבעלי עסקים בתחום הביטחון. כפי שהוכח כמעט בכל מלחמות ישראל, לרשת הזו הייתה ויש שליטה כמעט על כל המתרחש בתחום הביטחוני הטהור. חברי הרשת הביטחונית  קבעו את המהלכים הפוליטיים והצבאיים בדרך לכל המלחמות וביניהן. נביא כאן רק דוגמא אחת מהעת האחרונה ליכולת הרשת לקבוע מדיניות בלי להתחשב במערכת הפוליטית האזרחית –למרות החלטת ועדת ברודט לקצץ בתקציבי הצבא, הודיעו שר הביטחון (החבר ברשת הזו) וראשי מערכת הביטחון האחרים על הקמתן של שתי אוגדות חדשות דבר שעורר תמיהה גדולה אצל ברודט ואצל משקיפים רבים אחרים. ובכלל השליטה בתקציב הביטחון והקצאתו הן דוגמאות למעשי הרשת הזו. חברי הרשת הביטחונית הם גם אנשי שמאל וגם אנשי ימין. לאחרונה, אגב, מספרם של הימניים והדתיים, ברשת הביטחונית, הולך וגדל. חברי הרשת הביטחונית נוטלים חלק גם במהלכים הפוליטיים החשובים, לאחר המלחמות ובתהליכי השלום שהיו.
בנוסף לכך, חברי הרשת הביטחונית מעורבים היטב במתרחש גם בתחומים הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים, הנוגעים למערכת הביטחון. למשל, הם יקפידו שבידי מערכת הביטחון יהיו המשאבים הכספיים הדרושים להבטחת ההכנסות והמעמד של החברים ברשת. אין זה סוד, שרוב ראשי הממשלה בישראל היו חברים לא פורמאליים ברשת הביטחונית. ואין זה סוד שמספרם של חברי הרשת במערכת הפוליטית הפורמאלית - חברי כנסת, שרים, ראשי ערים, ראשי מועצות עירוניות ועוד- הוא בעלייה מתמדת.

הסכמה על תנאי
לא תמיד הייתה ויש הסכמה, בין חברי הרשת הביטחונית. אבל, בסופו של דבר הם פעלו במשותף. ניתן לראות זאת, בצורה הברורה, בפינוי דרום לבנון, ההתנתקות מעזה, גדר הביטחון וכו'. לפי הערכה מספר חברי הרשת הביטחונית - בכל עשור- הוא כמה מאות.
 בעלי ההון הגדולים בישראל –שתיים עשרה, או שמונה עשרה המשפחות העשירות בישראל ויתר בעל העסקים הגדולים –מהווים גם הם רשת בלתי פורמאלית, שלמרות התחרות העסקית ביניהם, לחבריהן יש סדר יום משותף, מטרות משותפות, דרכי פעולה משותפים, ויכולת השפעה משותפת. לדוגמא, ברור, שלמרות שהעוני בישראל גדול, הם מעוניינים בהמשך תהליכי ההפרטה, במיסוי נמוך ההולם את האינטרסים שלהם, ברמות שכר נמוכות, בביטול מוחלט של הסדרי ומוסדות מדינת הרווחה, וכך הלאה.
חברי הרשת הכלכלית קשורים עם הפוליטיקאים הבכירים, הנהנים מסיועם והמוכנים להמשיך במדיניות הניאו-ליברלית, שהביאה להרס רב של מדינת הרווחה הישראלית ולפער העצום בין האלפיון העליון לעשירונים התחתונים.
 לרשת הקטנה יחסית של הרבנים החרדיים יש עניין ואינטרסים משותפים בכל הקשור ליחסי מדינה-דת בישראל. הם מצליחים להשפיע, ולמעשה לקבוע, לדוגמא, את ענייני המעמד האישי של הישראליים, את אי הגיוס של בחורי ישיבה, את מדיניות הגיור, את היחס לעובדים הזרים, את שמירת מערכות החינוך שלהם, את היחס לעולים לישראל, את שעון הקיץ, את הבטחת שנת השמיטה, ובמידה הולכת וגדלה את המדיניות כלפי השטחים.
 ולבסוף רשת חשובה מאד, היא רשת הפקידות הבכירה והקבועה במשרדי הממשלה וברשויות המקומיות. בין חבריה בולטים במיוחד בכירי האוצר, בנק ישראל, משרד הביטחון ומשרד החינוך. הם קובעים ומנסחים את מרבית המדיניות החשובות, ואת החוקים המתקבלים בכנסת. וכך, לדוגמא, הרשת הזאת אחראית לחוק ההסדרים המגביר את עוצמת הפקידות ובייחוד את עוצמת פקידי האוצר, וזאת למרות התנגדות מוסדות החברה האזרחית. אך מצד שני, הם יכולים לטרפד, בעיקר על ידי אי עשייה, את המדיניות שהפוליטיקאים רוצים לאמץ מיוזמתם.
קשר עם בעלי הון
 כל ראשי הממשלות בישראל והשרים הבכירים היו קשורים, בעשורים האחרונים, בעצמם - או באמצעות חבריהם - ברשתות השונות שמניתי. ואם נבחן את קשריהם של שלושת המתחרים על ראשות הממשלה הבאה, נבחין שלבנימין נתניהו היה ועדיין קיים קשר הדוק לרשת בעלי ההון ולרשת החרדית.  גם לאהוד אולמרט היה ועדיין קיים הקשר ההדוק לרשת בעלי ההון ולרשת הרבנים החרדיים. המועמד השלישי ברשימה לראשות הממשלה, אהוד ברק, היה ועדיין כמובן קשור עם חברי הרשת הביטחונית ורשת בעלי ההון.
זאת ועוד, שלושת המועמדים לראשות הממשלה -אהוד ברק, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו- ניסו וינסו, אולי גם ביתר עוז, לטפח את קשריהם לרשת הפקידים הבכירים שרבים מאד מהם ממונים על ידי אישים אלה, במטרה ברורה שיגנו גם הם על אותם האינטרסים ושיקדמו אותם הלכה למעשה.
 במאמר זה הצבעתי על אחת המכשלות העיקריות של הדמוקרטיה בישראל. עד שלא תינתן עוצמה לנציגי הריבון האמיתי, שהוא העם, ולארגוני החברה האזרחית, תמשיך הדמוקרטיה הישראלית לסבול מתחלואיה. לא כתבתי "תוחזר העוצמה" לנציגי העם, מאחר ועוצמה כזאת מעולם לא הייתה בידי העם. רק כאשר לריבון יהיו עוצמה וגם מנהיגים מוכשרים, בעלי אידיאולוגיה הולמת את צרכי הריבון, ובעלי שאר רוח, הרשתות האלה יאבדו מעוצמתם והדמוקרטיה הישראלית החולה תזכה לשיפור משמעותי.
* פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית מחקר במכון ון ליר.

לדף קודם  /  לראש הדף
הוספת תגובה חדשה
שם

עד 150 תווים
תגובה
 
קוד
תגובות
    לא נמצאו תגובות.
 
נ.צ. לדמוקרטיה
מאמרים אקטואליים
מושגים בדמוקרטיה
ארכיון מאמרים
שלח לחבר הדפס מפת אתר
English שאלות קישורים
office@ometz.org.il פקס 03-5600469 טלפון 03-5605588 דרך בגין 44, תל-אביב, מיקוד 6618360
אפשר להפיץ דף זה באמצעות דואר אלקטרוני, לשמור במחשב האישי, להוריד משרת אינטרנט ולהציגו בפני קהל. כל זאת מבלי לשנות או לפגוע במבנה הדף. על דף זה חלים חוקי זכויות יוצרים. אין לערוך אותו ו/או לעשות בו כל שימוש שלא למטרות שלשמן נועד.
עורכת האתר: מיכל אדר, דוברת תנועת אומ"ץ.
© כל הזכויות שמורות לתנועת אומ"ץ.