|
|
בזכות הקאסמים למדו התל-אביבים להכיר את תושבי הדרום
פרופ' נעמה שפי - 01/04/2008
בשנים האחרונות הייתי "מעורבת" במתקפת הקאסמים על הישובים עוטף עזה. ביניהם גם המכללה האקדמית ספיר, בה אני מכהנת כראש בית הספר לתקשורת.
במשך שנים רבות ספגו ישובי הדרום, מה שמכונה הישובים עוטף עזה, ובעיקר שדרות, טילים לא מעטים של קסאמים. כלי התקשורת בישראל דיווחו על כך בהרחבה. אבל לא שאלו שאלות נוקבות. התקשורת עשתה לעצמה עבודה קלה: היא נמנעה מלשאול שאלות לעומק. הסתפקה בדיווח שטחי.
רק בשבועות האחרונים, אולי בשל הגברת ההפגזות, ואולי בשל העובדה שהקסאמים החלו להגיע גם לאשקלון, החלו להישאל שאלות רבות משקל: מדוע הממשלה לא עשתה די כדי למגן את הישובים? מדוע לא הוצבו מספיק מוגניות בישובים השונים? ובעיקר הועלתה השאלה המרכזית: כיצד ניתן לפתור את הבעיה באופן יסודי?
אני חייבת בנושא זה להאשים גם את עצמי: כתל-אביבית הייתה זווית הראיה שלי, כלפי מה שנעשה בדרום הארץ שונה בתכלית השינוי, ממה שאני חשה ורואה כיום בדרום. אנחנו, תושבי השפלה ובעיקר התל-אביבים, חוטאים כלפי תושבי הדרום בגדול. במשך שנים אין אנו מבדילים בין עוני למסוגלות של האנשים.
כיום, כאשר אני מכירה את תושבי הדרום מקרוב, אני רואה מה אנשים אלה מסוגלים לעשות. אלו יכולות יש להם. והם באמת מסוגלים להרבה.
***
באחרונה השתתפתי בדיון מקיף, שנערך בירושלים, מטעם המרכז לדמוקרטיה, בנושא חשיבותו של השידור הציבורי. לשאלתך אני רוצה לומר, ואולי גם לחזור על דברים שאמרתי באותו ערב:
מדברי המדיינים התרשמתי, שמצב רשות השידור אינו גרוע מספיק, ושאנו צריכים לשאוף לכך שהמצב יהיה... גרוע יותר. רק אז, לדעתם, ניתן אולי לבצע את השינויים הדרושים. יכול להיות, ואני לא צוחקת, זה המודל שצריך אכן לחשוב עליו.
אולי בניגוד לאחרים איני סבורה, שהשתלטות בעלי ההון על ערוצי הטלביזיה והרדיו תפגע בחופש העיתונות. הם, בעלי ההון, יודעים היטב שחופש עיתונות גורר אחריו גם המראה ברייטינג. לכן, הם לא יזדרזו להתערב בתכנים המשודרים.
אילו רשות השידור, ועל כך אדבר מאוחר יותר, הייתה מנתקת עצמה מהפוליטיקה, שלא תהיה כלי שרת בידי הפוליטיקאים –היא הייתה מטיבה עם עצמה.
בישראל קיים חופש עיתונות, אבל אנו סובלים בצורה בלתי נסבלת והייתי מרחיקה לכת ואומרת מטופשת, מצנזורה צבאית. די אם ניקח את ההתקפה הצבאית שהייתה על מתקן צבאי סודי בסוריה, כדי להצביע עד כמה הצנזורה אצלנו היא מגוחכת: הכול מייחסים למקורות זרים. לעומת זאת אישים בכירים בישראל מדברים על כך כמעט בראש גלי. אז לשם מה משחק הילדים הזה? במדינה דמוקרטית כשלנו הדבר נשמע כבדיחה גרועה...
באחרונה פורסמו מחקרים "טריים" על אופן סיקור מלחמת לבנון השנייה, על-ידי התקשורת הישראלית. במחקרים הללו נאמרו דברים לא קלים. נוצר ויכוח בנושא בציבור ובקרב העיתונאים. זה מצביע שאנו נמצאים בדרך הנכונה. זו הדרך לתקן דברים. לכן, לא מובנת לי ההחלטה וזה די הפתיע אותי, להעביר את הממצאים לידי ועדת האתיקה של אגודת העיתונאים. לשם מה? העיתונאים כבר לא סומכים על עצמם?
-----------------------------------------------------------------
פרופ' נעמה שפי, משמשת כראש בית הספר לתקשורת במכללה האקדמית ספיר.
 לדף קודם / לראש הדף
|
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים