אני יושב מול המרקע, צופה ומאזין למסדר הפרשנים שהובהלו למצודות האולפנים לבשר לו לעם ישראל מה אמר השופט וינוגרד בדו"ח. לפני רגע עוד ראיתי את השופט נשוא הפנים על המסך, יושב במרכז שורת חכמי הגלימה החוקרת, ושמעתיו קורא לתוך מיקרופון כנוע בקול מונוטוני ופסקני דברים על מלחמה שהתחילה בלא עצה ובלא תושייה, ונמשכה בבלבול ובדשדוש ונסתיימה בהחמצה גדולה. חרף העובדה כי הוועדה גזרה על עצמה להימנע ממסקנות אישיות שמעתי אותו מזהיר, אין העדרה של הטלת אשמה באישים רמי שררה וידועי שם אומרת שהם חפים מאחריות לכשלים החמורים. עוד שמעתיו מדגיש כי דו"ח הביניים בו מפוזר שורש כ.ש.ל ככמהין וכפטריות, המקיפים את ראש ממשלה ואת שר הביטחון ואת הרמט"כל, בתוארם המפורש, הוא חלק בלתי נפרד מן הדו"ח הסופי. שמעתי גם את קביעתו של השופט הנכבד כי הפעולה הקרקעית, בת שישים השעות, נתקבלה משיקולים הכרחיים והייתה סבירה. אולם היא לא השיגה את מטרתה. כי הבלבול הצבאי-מדיני שקדם לה בגין כשליו הסדרתיים של הדרג המדיני והצבאי לא נתן למהלך הזה סיכוי מלכתחילה. האזנתי לדברים, עצוב וכבד הרהורים. הטוב בצבאות שידע להכות את כל אויביו סביב, כשל מול כוח גרילה שולי על פי כל קנה מידה. מה זה אומר לאזרחי ישראל המשולים כאי קטון באוקיינוס של שטנה גבה גלית, מה זה מבשר לקווי מפלתנו שחיו בצל האמונה בכוח ההרתעה הקטלני של צ.ה.ל ושל מפקדו העליון, הממשלה? אך עוד טרם ימצאו להם התהיות, מעוררות החרדה ובוודאי התוגה האלה, את מקומן בתוך מערכות הפרופורציה ויקהו, נפלה עלי חרדה קשה פי כמה. מה ששמעתי לא היה ולא נברא. בלשכת ראש הממשלה אנחת רווחה. מישהו אפילו אמר כי ראוי לפתוח שם בקבוקי שמפניה. הדו"ח, אמרו אסיקי מסדר הפרשנים, הלבין את חטאי ההנהגה המדינית כשלג הצחור שירד על גגותיה של ירושלים. כתבים אספו פתיתי ציטוטין שהותזו דרך פלא מחלונות גבוהים ופתאים. באולפנים המיסו אותם לים וטבלו בו להנאתם: אולמרט זוכה. ברק יכול להרגיע. כל הכשלים החמורים ששמעתי שמעם במו אוזני לא היו ולא נבראו, ולא נאמרו ולא הוקראו ולא נכתבו. מישהו לא יכול היה לכבוש את יצרו האגרסו-וורבלי וסינן בין שיניו את המשפט האלמוותי: 'שכל העלוקות שמצצו את דמו של אולמרט לשווא, ייחנקו!' לא היה באולפן מי שיזדעזע. תרבות השידור לא השתנקה. מלשכתו של ברק, שוקק הרטרו-הנהגה, ידעו לספר בכל הרשתות כי שר הביטחון מעריך את גונו של הדו"ח כאפור בהיר. לא אמרו אם כבר הספיק לקרוא בו בעיון ולהחליט רק לאחר הקריאה המדוקדקת מה טוב לעם ישראל, אבל אפור בהיר הוא כבר אמר. אפור בהיר הוא צבע הרמזורים של עיוורי צבעים. במדינה לוהטת גוונים ועזת תכלת שמים, וירק בוסתני מדבר וחום האדמה ואודם הדם השפוך, אפור בהיר הוא צבע שיש בו יתרונות אישיים ברורים. הקלילות הוירטואוזית בה ליהטו ראשוני הפוליטיקאים המרואוינים עם מראייניהם את דו"ח וינוגרד לפרטיטורה, שלצליליה תרקוד הקואליציה הנוכחית -כל הדרך אל סוף הקדנציה הייתה משכרת. התווים שדיברו על עבודת מטה לקויה, על בקרת המדינאים על מהלכי הגנרלים, על הגדרת מטרות המלחמה, שלא עמדו לא במבחן החשיבה האסטרטגית ולא במבחן המעשה הטקטי, על חוסר היכולת לנטרל ולו במידה סבירה את הנשק תלול המסלול, על מאות אלפי אזרחים שעשו לילות כימים ארוכים במקלטים זנוחים וספגו אבדות אדם בערי ישראל שלא הותקפו מעולם. כל התווים האלה לא היו עוד בפרטיטורה. התווים שהושמעו היו תווי מניעי שישים השעות. שבועות ארוכים בטרם יונח הדו"ח על השולחן הוחדרו השעות האלה למרכז סדר יומנו והפכו בתמימותם של מוחים ובעורמתם של שורדני המחאה לאבן הבוחן של כשירותו וכשרותו של העומד בראש הפירמידה. עתה חגגו את המוטיב הזה כאילו הוא כל הדו"ח כולו. היה אפילו מי שנשתבח שהצבא סופג מכה קשה כי הוא לא סיפק את הניצחון, שהדרג המדיני ברוב תבונתו דרש ממנו להמציא. של מי לעזאזל, שחתי לעצמי, הצבא הזה אם לא שלי, אם לא היחיד שיש לי, אם לא בשר מבשרי ומאיזה עולם נורמטיבי יונקת ההתנאות בהצלחה, כביכול, של הדרג המדיני על חשבון כשליו של הצבא? מי נטל אחריות והלך לאחר ההחמצה הגדולה ופינה את מקומו, הדרג המדיני או הדרג הצבאי? מאיין ההערצה לשורדנות כערך, להבטחה כי ייכתב בדו"ח אשר ייכתב התפטרות אין הוא יכול להניע, להסרת הכובע לפני מי שמעתה בוודאי ובוודאי יוכל להוסיף ולומר כהנה ועוד כהנה. ערב פרסום הדו"ח, כשהאווירה של הארץ היה רווי ציפייה דרוכה לדברה של ועדת וינוגרד שאלתי עצמי למה. אני מצטט עצמי: "העם לא מחכה עד שיבוא אליהו, צמא לדעת מה יאמר על המלחמה. הכול כאמור כבר נאמר. נכתבו ספרים. פורסמו עדויות. לא מחכים לוינוגרד. מחכים לאולמרט. המלחמה נגמרה. המדינה לא. הציפייה היא עדות לדאגה לגורלה של המדינה. היא נובעת, מהפחד שמא הולך החלום הציוני ונפתר כאגדה שאבריה מרוסקים. חלום ועכשיו שיברו. תבוסה של מדינה עתירת אמצעי לוחמה, ומשופעת תושייה מול כוח גרילה חיזבאללית עלוב מתקבע בשיפולי התודעה כתבוסת סמל של עם עתיר רוח, מול כוחות שוק שהדיחו אותו לקיים מדינה קטועת סולידריות, חינוך קורס, מידות נקובות ככברה, אלימות, משפט במצור, פיצול העם למערכות אמונות ודעות שאינן סובלות האחת את רעותה, ייאוש מהשלום, מהעתיד המשותף, מחוקה אחת לנו ולגר הגר בתוכנו". חיכו לוינוגרד כי נואשו מן הפוליטיקאים. חיכו לוינוגרד כי בטעות, או בתמימות, גם אם לא כל החוכים כולם היו תמימים כי העם הזה מפחד פן גיבורי המלחמה החיים והמתים שחרף כל הרשלנות שאחזה במערכות חיינו חרפו נפשם והלכו לקרב נושאי נס ערכינו מתמול שלשום, אינם גיבורי התרבות של ישראל של היום. מה שקרה מיד עם פרסום הדו"ח מוכרח היה להעמיס על כל החוכים תסכול וכמעט ייאוש. ההילולה המפתיעה של ידועני תקשורת ואקדמיה סביב למולך של יציבות שלטונית, ככפרה על עוון יהירות ונמהרות שלטונית, מאשרת כי גם הארזים לא חוששים פן ילמדו מהם אזובי הקיר שמותר להם, לא פחות מאשר למנהיגיהם, לזלזל ביציבות ערכית. לא הייתי סומך על כך. היזהרו מאזובי הקיר. דו"ח וינוגרד לא היה הצלחה תקשורתית מסחררת. נדו לו באולפנים. לא הייתה בו שורה אחרונה נחרצת. אמרו שהיה מיותר מפני שהוא ללא חידש דבר ולא גרם לחיבוטי נפש בצמרת, אלא רק לאנחות רווחה. גם על זאת לא הייתי מהמר. הוא אמר כי הוא מניח לפני העם בישראל עובדות. את המסקנות לא יסיק בשמו ובעבורו. את אלה הוא מוריש כדין לצבור ולמשפטו. באולפנים בהם אין סופרים את הציבור אמירה מעין זאת היא רפה עד חמלה. כשל חמור, כדברי הדו"ח, לא על עמו אלא על זולתו. איך ייתכן כי האולפנים אינם מכירים את האזוב שבקיר. הוועדה קראה לו לאזוב הזה להפסיק לטפס על הקיר ולהתחיל בפעולה פוליטית חברתית, איטית אמנם לטעמם של כל הממהרנים, אולם נחושה. הציניות של מוצאי הדו"ח לא מותירה בפניהם ברירה אחרת.
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים