תנועת אומ"ץ - נ.צ. לדמוקרטיה - מאמרים אקטואליים
מדינת הלאום היהודי ומדינה דמוקרטית - או מדינת כל אזרחיה
שי שהמי - 01/01/2008

מדינתנו היא אמנם מדינה יהודית, אולם במובנים רבים היא אינה מדינה דמוקרטית. המיעוט הערבי בתוכנו נהנה אמנם מהזכות לבחור ולהיבחר, אולם דמוקרטיה אינה נמדדת רק בכך. דמוקרטיה נמדדת גם –ואולי בעיקר- במידה שבה נהנים כל אזרחיה משוויון, מזכויות האזרח ומהגנה על המיעוט מפני עריצות הרוב. במדד זה נכשלנו כשלון חרוץ.
מאז קום המדינה ועד היום המיעוט הערבי בישראל מופלה לרעה בכל תחומי החיים. הערבים בתוכנו הם אזרחים מדרגה שנייה. כך מתייחסת אליהם המדינה, וכך מתייחסים אליהם מרבית היהודים בה.
לאורך כמעט 60 שנות עצמאותנו, אנו במו ידנו משליכים את המיעוט הערבי החי בתוכנו לזרועות הקיצוניות. והקיצוניות מחריפה את התגובה, וחוזר חלילה. מעגל סגור זה של תגובה ותגובת-נגד עלול להביא למרד ערבי חדש, לחידוש הממשל הצבאי בתגובה, לגירוש חדש ולסופה של המדינה כמדינה המתיימרת להיות דמוקרטית.
אם חפצי חיים אנחנו, ואם עדיין מפעמת בנו התקווה להגשים את עקרונות מגילת העצמאות ולהיות מדינה יהודית ודמוקרטית, שהיא מדינת כל אזרחיה, מדינה ש"תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות..." (כלשון מגילת העצמאות), מוטלת עלינו החובה לפרוץ את המעגל הספירלי המושך אותנו לתהום ולסלול דרך חדשה במעלה ההר.
מוטלת עלינו חובה –בשיתוף פעולה ובהסכמה הדדית בין שני העמים- לשנות את המצב, לעצור את ההידרדרות ולהתחיל לטפס במעלה ההר, שבפסגתו ניצבת המדינה היהודית והדמוקרטית, משאת נפשנו, על ידי יציקת תוכן חדש למושגים "יהודית ודמוקרטית", לאורך אבני הדרך האלה:
פיוס: השלב הראשון והחשוב ביותר הוא שלב הפיוס ואיחוי הקרעים בין הרוב היהודי, לבין המיעוט הערבי במדינה. הבסיס לפיוס הוא הדיאלוג, ההבנה והתקשורת בין שני העמים. תנאי מוקדם לכל שינוי הוא הניסיון להבין –בראש פתוח ובנפש חפצה- את מצוקותיו, מאווייו ועמדותיו של הצד השני. על שני הצדדים להכיר ולהבין את עומק הטרגדיה שחווה כל אחד מהם והשפעתה פחדיו, רצונותיו ועמדותיו.
גישה חדשה: עלינו לשנות את גישתנו בת 60 השנים כלפי המיעוט הערבי החי בקרבנו. לא עוד "הבעיה הדמוגרפית"; "גיס חמישי"; "האיום הערבי"; "סכין בגב האומה" וכיוצא באלו ביטויים. עלינו, וזה כולל את זרועות הביטחון למיניהן, להפסיק לראות בכל הערבים אזרחי המדינה כ"חשודים", ולכן להעמיד אותם חדשות לבקרים במבחנים שונים ומשונים להזמת החשד. מספיק עם ההתעללות, ההטרדה וההשפלה בכל כניסה לקניון, למסעדה, למרפאה, לבית חולים(,ובלי ו') ולחנות ובשערי היציאה מהארץ. עלינו לראות אותם כפי שהם: אחינו וידידינו בשלום ובמלחמה, בצער ובשמחה -במדינתנו המשותפת. יש להגדיר כל הצעה לטרנספר של הערבים מהמדינה או לביטול אזרחותם כעבירה פלילית הנושאת עונש כבד.
מדינה יהודית או מדינת הלאום היהודי מול מדינה דמוקרטית: יחסי הגומלין בין אופייה של המדינה, כמדינה יהודית, לבין הדמוקרטיות שלה הם יחסים מורכבים ומסובכים ביותר, ולכן גם הפתרון למורכבות הזו אינו יכול להיות פשוט וחד משמעי. ישראל כמדינה יהודית אינה יכולה, בהגדרה, להכיל את דתם ותרבותם של מיעוטים שאינם יהודים. יש לכן להגדיר את המדינה כמות שהיא: מדינת הלאום היהודי –ארץ מקלט לעם היהודי.
הגדרה זו אינה שוללת את הימצאותם של מיעוטים שאינם יהודים במדינה ואת זכויותיהם. מאחר שהבסיס להקמתה של מדינת ישראל ולקיומה הוא היותה ארץ מקלט לעם היהודי, יש לשמרה כמדינת מקלט כזו גם עבור הדורות הבאים. הפועל היוצא מכך הוא חוק השבות, המאפשר לכל יהודי החפץ בכך לעלות ולחיות במדינתו –מדינת הלאום היהודי. חוק השבות הוא חוק בלתי דמוקרטי, בהיותו מפלה בין הרוב היהודי לבין המיעוט הערבי במדינה. אולם פרט ליוצא מהכלל הזה, שעליו לא יכול העם היהודי כולו לוותר, תהיה המדינה מדינה דמוקרטית בכל רמ"ח איבריה.
אם וכאשר תוקם המדינה הפלשתינית בגדה המערבית וברצועת עזה, תשמש מדינה זו –מדינת הלאום הפלשתיני- ארץ מקלט לפזורה הפלשתינית ויש להניח שיחוקק בה חוק שבות בדומה לחוק הישראלי. הבסיס הדמוקרטי של המדינה שולל כל ניסיון לפגוע במיעוט הערבי, בריבויו הטבעי, באזרחות בניו, בזכות בניו ובנותיו להינשא (בניגוד לחוק האזרחות שאינו מתיר לערבים להינשא לתושבי חוץ ולחיות בארץ לאחר מכן) וברווחתו, ופוסל אותו על הסף. הבסיס לדמוקרטיה אמיתית הוא השוויון, הן בזכויות והן בחובות, בין שני העמים בכל תחומי החיים. כדי להשיג שוויון זה מוקדם ככל האפשר, יש לאמץ מדיניות של אפליה מתקנת כלפי המיעוט הערבי, שסובל מאפליה לרעה בכל התחומים.
יש להקצות את כל המשאבים הנחוצים כדי להשיג את השוויון המיוחל תוך כמה שנים ולעצב תכנית לאומית לשוויון, כולל קביעת האחריות ליישומה ולוחות זמנים חד משמעיים להגשמתה. הצד השני של השוויון בזכויות הוא השוויון בחובות. כל עוד קיימת חובת גיוס לצבא, יש להנהיג חובת שירות אזרחי, בצד חובת השירות הצבאי, לכל אזרחי המדינה: יהודים וערבים, חילוניים, דתיים וחרדים כאחד.
צמצום ממדי הטרגדיה: הכרתנו בטרגדיה שאירעה למיעוט הפלשתיני מחייבת אותנו לצמצם עד כמה שאפשר את תוצאותיה, במטרה להקהות ככל האפשר את הכאב וההשפלה. יש לאפשר לכן לפליטי הכפרים והערים תושבי ישראל (אך לא פליטים המתגוררים מחוץ לישראל –דיון בנושא זכות השיבה יערך במאמר נפרד), שנאלצו לעזבם או שעזבום מרצונם, לחזור אליהם, אולם אסור לפתור עוול על ידי גרימת עוול חדש. לכן מימוש עיקרון ה"שיבה" הפנים ישראלי מותנה בכך, שלא יגרום נזק או עוול לתושבים הגרים כיום בשטחי הכפרים והערים הללו. בהתאם לכך יש לאפשר מיד, בשלב הראשון, לתושבי הכפרים איקרית ובירעם לשוב לכפריהם, כפי שפסק בג"ץ לפני שנים רבות.
ועדת פיוס המורכבת מנציגי שני העמים תחפש, בהסכמה, דרכים נוספות לממש עיקרון זה. אזרחים שלא יוכלו לחזור יפוצו על ידי המדינה. יש גם לשקם ולשפץ אתרים קדושים לאיסלם או לדתות אחרות, כמו בתי קברות ומסגדים ואתרים ערביים אחרים, לרבות ציון מקומם של ישובים, רחובות ובניינים היסטוריים ערביים, וזאת כחלק מהמורשת והתרבות של העם הערבי שישב בארץ בעבר, ממשיך לשבת בה כיום וישב בה גם בעתיד. תכנית הלימודים בבתי הספר היהודיים תכלול את הנרטיב הפלשתיני בדבר הנכבה, כשם תכנית הלימודים בבתי הספר הערביים כוללת כיום, או צריכה לכלול, את מורשת השואה וההיסטוריה של העם היהודי לדורותיו.
המנון: תנאי יסודי לפיוס בין שני העמים הוא אימוץ המנון חדש למדינה, שווה מעמד וערך לכל תושביה. המנון הוא סמלה החשוב של המדינה. אזרחיה הערבים של המדינה אינם יכולים להזדהות עם המנון, שבו יש ביטוי למאווייו של העם היהודי בלבד ואין בו ביטוי כלשהו למאווייהם. ה"תקווה" מתאימה לשמש כהמנון של העם היהודי ברחבי העולם. לישראל נחוץ המנון חדש שישקף את המורשת והתרבות של שני העמים ואת המשותף לשניהם במדינתנו.
שפה: אי ידיעת השפה והתרבות של העם האחד על ידי רעהו מהווה מכשול בפני דו-קיום, הבנה ואחווה. יתר על כן, לא ניתן להשיג שוויון מלא בין שני העמים ללא הקניית מעמד שווה לשפות של שני העמים. "אם רצוננו לחיות אי-פעם בשלום, או למצער בדו-קיום, עם שכנינו, עלינו להכיר ולהבין אותם, על חלומותיהם ומשוגותיהם, על תרבותם, כתיבתם ודרך חשיבתם", כתב אמנון שמוש ("ידיעות אחרונות", 27.4.07). מוצע גם כאן לאמץ את המודל הקנדי [ב- 1969 הפכה קנדה, בעלת רוב של דוברי אנגלית כשפת אם (60%) ומיעוט של דוברי צרפתית (23%), למדינה דו-לשונית] ולהפוך בהדרגה את ישראל למדינה דו-לשונית, שבה השפות העברית והערבית יהיו שפות רשמיות לכל דבר ועניין: בבתי המשפט, בכנסת ובכל משרדי הממשלה ומוסדות הציבור האחרים. הפיכתה של ישראל למדינה דו-לשונית אינה יכולה להתבצע במהלך אחד; זהו תהליך ממושך ורב שנתי, ותחילתו בלימוד השפה והתרבות הערבית, כשפת חובה, בכל בתי הספר היהודיים לאורך כל 12 שנות הלימוד, כפי שהשפה והתרבות היהודית נלמדת (או צריכה להילמד) בכל בתי הספר הערביים לאורך כל שנות הלימוד. יש לחייב, בהדרגה, את כל עובדי השירות הציבורי להיות בקיאים בשתי השפות ולהפוך את כל הפרסומים והטפסים הרשמיים, לרבות את פרסומי החקיקה, פסקי הדין וכד', למסמכים דו-לשוניים. ההצעה המועלית עתה בועדת החוק, חוקה ומשפט של הכנסת, לפיה החוקה תקנה לשפה העברית מעמד של "שפת המדינה", ואילו לשפה הערבית יוקנה מעמד של "שפה רשמית", תנציח את עליונותו של הרוב היהודי על פני המיעוט הערבי בניגוד לעקרונות היסוד של הדמוקרטיה.
יישומם של הרעיונות הללו תלוי קודם כל במעשים של כל אחד ואחת מאתנו. אין להטיל את האחריות על אחרים. עלינו לנהל דיאלוג מתמיד עם קבוצות של אקדמאים ואנשי רוח ערבים ועם ערבים אחרים בערים ובכפרים כדי לנסות ולהבין את עמדתם, להסביר את עמדתנו ולהגיע למכנה משותף שעמו ניתן להמשיך ולחיות במדינתנו.
עלינו גם לנסות ולסייע, כל אחד בתחום כישוריו והתמחותו, לערבים במאבקיהם נגד האפליה, ההתעללות, ההשפלה, הדבקת תדמית סטריאוטיפית של בוגדים ושונאי ישראל לכלל ערביי ישראל והוצאת שמם לרעה בדרך אחרת.
פרופ' קולום מקאן, הסופר והמרצה לספרות האירי, כתב לאחרונה לגבי ההסכם בדבר הממשל המשותף, שנחתם בין מפלגת שין פין הקתולית לבין המפלגה היניוניסטית הפרוטסטנטית, כי "אחת הסיבות לכוחו של ההסכם הזה היא שמדובר בהסכם בינלאומי שאינו תלוי בחזונם של מנהיגים פוליטיים יותר מאשר באלפי האמהות והאבות שדחפו להשגתו מבפנים". בסיום מאמרו כותב הסופר מקאן: "אין רגע נפלא יותר מסוף הסכסוך הזה (קרי – הסכסוך בצפון אירלנד). ואם זה יכול לקרות בצפון אירלנד, זה יכול לקרות בכל מקום: פלשתין, סרי לנקה, עיראק."
הדבר תלוי קודם כל בנו – בכל אחד ואחת מאתנו. אז בואו ניענה לאתגר.

לדף קודם  /  לראש הדף
 
נ.צ. לדמוקרטיה
מאמרים אקטואליים
מושגים בדמוקרטיה
ארכיון מאמרים
שלח לחבר הדפס מפת אתר
English שאלות קישורים
office@ometz.org.il פקס 03-5600469 טלפון 03-5605588 דרך בגין 44, תל-אביב, מיקוד 6618360
אפשר להפיץ דף זה באמצעות דואר אלקטרוני, לשמור במחשב האישי, להוריד משרת אינטרנט ולהציגו בפני קהל. כל זאת מבלי לשנות או לפגוע במבנה הדף. על דף זה חלים חוקי זכויות יוצרים. אין לערוך אותו ו/או לעשות בו כל שימוש שלא למטרות שלשמן נועד.
עורכת האתר: מיכל אדר, דוברת תנועת אומ"ץ.
© כל הזכויות שמורות לתנועת אומ"ץ.