המדינה לא הצליחה לבער את החמץ המוסרי שדבק במערכות השלטון הממלכתי, בשלוחות המוניציפליות ובמגזרי המשק והחברה. הבעיה העיקרית נובעת מכך שרוב העם מגלה אטימות כמעט מוחלטת לשחיתות הגואה, בבחינת השלמה עם כך ששלטון חייב להשחית
▪ ▪ ▪ בערב חג הפסח האחרון הייתה בעירת חמץ קולקטיבית בעיקר בבתיהם של מנשקי המזוזות במדינה. לעומת זאת לא הצליחה המדינה לבער את החמץ המוסרי שדבק במערכות השלטון הממלכתי, בשלוחות המוניציפליות ובמגזרי המשק והחברה. דומה שמילות השיר "רק בישראל" יכולות לקבל, ללא ספק, שורה של אפיונים מרגיזים ומקוממים נוספים שהפכו כבר לתופעות קבע במדינה:
ישראל היא מדינה שבה אישי ציבור, ראשי ערים ופקידים בכירים שסרחו ממשיכים לטפס למעלה למרות הרבב שדבק בהם. הפרת אמונים הייתה עבירה של מה בכך והמרוץ אחרי איסוף הראיות נקטע ולא הגיע לרוב לשלב הגמר. ערב הבחירות האחרונות לכנסת התחמקו כמעט כל המפלגות לכלול במצען התחייבות להיאבק בשחיתות השלטונית הגואה.
זיופי תוצאות הבחירות באמצעות פתקי הצבעה פיקטיביים נמשכו בבחירות האחרונות. הסיאוב, השקר, הצביעות, הבוגדנות, הזיגזגיות וההתחמקות מלמלא התחייבויות ממשיכים להיות מרכיבי היסוד של החיים הפוליטיים במדינה.
שרים ממשיכים להתעשר במהלך שירותם הציבורי וחברי כנסת מבזבזים בלי חשבון כספי ציבור. השוחד הפך למכת המדינה.
הרקב מממשיך להתפשט במערכת המשפט ושלוחותיה. בקרב שופטים בערכאות השונות, פרקליטים ציבוריים ומוסדות עורכי הדין.
ההתנהלות הפלילית בקרב קציני משטרה ושוטרים הולכת ומתפשטת. ההטרדות המיניות לא נעצרה אצל הניצבים ופורחת גם בדרגות הנמוכות יותר.
החיסולים הפומביים ההדדיים של חברי משפחות הפשע נמשכים ביתר שאת. את מטעני הנפץ החליפו מכוניות התופת.
האלימות ברחובות, במועדוני לילה במגרשי הספורט, בבתי חולים כלפי הצוות הרפואי ובבתי ספר כלפי מורים נמשכת ביתר שאת. הסכינאות הפכה להיות סטאטוס חברתי.
התעללות בקשישים חוסים, נכים וילדים אינה פוסקת.
ההסתאבות של התקשורת וריסוק כללי האתיקה הגיעו לממדים מפלצתיים.
ההון הזר והמקומי שחבר לשלטון במרוצת השנים חדר כבר לתוכו וממשיך לחלחל.
הפערים החברתיים הולכים ומתרחבים. שכר הבכירים מסמל את המורמים מעם והגידול המדאיג במספרן של המשפחות שנזקקות לתרומות מזון מרקיע שחקים.
שורה של גופים ציבוריים ממשיכים להיות מחוץ לתחום לגבי מבקר המדינה שהצליח לתקוע יתד בקק"ל. על גופים אלה נמנים ההסתדרות הציונית, הסוכנות היהודית, קרן היסוד, ארגוני המורים ועוד.
הבושה של עבריינים למיניהם נעלמה כלא הייתה. אלה שלא נתנו את הדין הולכים זקופי קומה בסביבתם הקרובה ואלה ששילמו את המחיר לחברה כבר לא חשים עצמם מנודים ומוחרמים וחוזרים להיות ידוענים. פושעים בינלאומיים נמלטים לארץ בעלי מבטא צרפתי ועבריינים ילידי הארץ מופיעים בג'ינגלים של גופים מסחריים ישראלים.
לציבור העבריינים המיוחסים אלה המכונים עברייני הצווארון הלבן למרות שהשחיר מזמן יש "מחיר מבצע" בענישה וגם כל מיני תחנות יציאה וחילוץ וזאת באמצעות שימוע, תשלום כופר, עסקות טיעון, עינוי דין למרות שהם יצרו בכוונה את הסחבת המשפטית. רק חסרי המזל ביניהם עובדים עבודות שירות שהנן לעיתים מדומות.
רבבות תיקים נסגרים מדי שנה ע"י המשטרה והפרקליטות בנימוק סרק של אין עניין לציבור למרות שאיש אינו שואל את הציבור במה הוא מתעניין. החוק מת מצחוק.
השוחד הפך למכת המדינה והולך ורב של אלה המבקשים לעשות מכות. חלפו עברו הימים של מתחת לשולחן. היום יש גם שקיפות בקבלת השלמונים. גופים העוסקים באכיפת החוק כורעים תחת הנטל ואינם יכולים להתמודד עם התחכום של העבריינים הכבדים.
חברות במרכז מפלגה הינה פרנסה בטוחה או באמצעות קבלת ג'וב פוליטי לעתים מיותר על חשבון המדינה או ע"י פתיחת דלתות למתווכים ומאכערים שגובים כספים עבור קיצורי דרך.
הדוחות שנתיים של מבקר המדינה אינם מטרידים את מנוחתם של המבוקרים האלמונים ואלו דוחות של ועדות חקירה מונחות כאבן שאין לה הופכין. מבקרים פנימיים במישור הממלכתי והמוניציפלי חוששים לפרסם דוחות נגד הממונים עליהם כדי ששכרם לא יפגע חלילה.
עובדים ישרים שחשפו מעשי שחיתת נרדפים ע"י הנהלת מקום עבודתם וועד העובדים. מכנים אותם שטינקרים ומצטטים את המקורות "למלשינים לא תהיה תקווה" אבל לחברי הוועדים שמוכרים את ציבור בוחריהם להנהלות תמורת קבלת תפקיד ניהולי יש תקווה ויש גמול.
חשיפת עשרות חשבונות סמויים של ישראלים בבנקים שוויצריים לא צמצמה את ממדי העלמות המס שהפכו לספורט לאומי. חברים וידידים מבקשים את המרשם כאילו מדובר בעוגת דבש לחג.
זכות הציבור לדעת במדינה שמתמקדת כיום בקבלת מידע ממאגרים חסויים. עברו הזמנים שבהם המידע היה מסווג. היום הכול פתוח וניתן להשגה.
שלטון האליטות יצר מקורות הכנסה בלתי נדלים למקורבים לצלחת שעליה מונחות פרוסות מרוחות היטב.
רופאים מפירים את השבועה שנשבעו ומתפללים לעגל הדולרים ברפואה השחורה. הזנחת חולים ורשלנות רפואית הן חלק מהווי חיינו. תהליך פשיטת הרגל של הרפואה הציבורית נמשך.
המאכערים הממלכתיים והעירוניים, הלוביסטים הפרלמנטאריים, השרלטנים המקצועיים, יועצי החרש האסטרטגיים, המתווכים לדבר עבירה והמגשרים לטובת כיסם, בעלי הכישופים, המומחים המדומים והמתחזים חומסי התמימים ממשיכים לפעול בראש חוצות.
והרשימה עדיין לא הסתיימה.
המסקנה הבלתי נמנעת היא שהסיסמה "מושחתים נמאסתם" התפוגגה מזמן. מעשי השחיתות שלהם נמסו. אין פוצה ומצפצף מחשש לתגובה אלימה. האלימות בארץ היא אחותה התאומה של השחיתות.
תמונת המצב הנוכחית היא שאין כיום במדינה גוף ממלכתי או ציבורי בתחומי החברה והמשק שבו לא נחשפו פרשיות שחיתות ברמה זו או אחרת: הממשלה, הכנסת, מערכות אכיפת החוק, מערכת הביטחון, ההסתדרות, שב"כ, שב"ס. מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית, קק"ל, אקדמיה, בנקאות, שוק ההון, הרבנות הראשית, מערכת הביטוח, רפואה, חינוך, אמנות, ספורט, חקלאות, אנרגיה, תעשיה, מערכת מיסוי, המוסד לביטוח לאומי, ארגוני עולים, שירותי דת, תחבורה, מסחר, שיווק, קמעונאות ועוד.
שורש הרעה היא העדר דוגמה אישית של קברניטי המדינה שהפסיקו מזמן להיות מורי דרך בתחום המוסר.
ההתחברות בין הון ושלטון היא אחת הרעות החולות במדינה על-פי הכלל הידוע של תן וקח. כגודל הנתינה כך גודל הלקיחה. וכך הדג שהחל להסריח מהראש מסריח כבר עד זנבו. אין ספק שהדוגמה האישית השלילית של אישים ממלכתיים בכירים מעניקה, כביכול, לגיטימציה למספר גובר והולך של אזרחים שמאמצים לעצמם דרכים נפתלות ועקלקלות כדי לעקוף את החוק. בהעדר הדוגמה האישית איש הלא ישר בעיניו יעשה.
את מה שקרה לנו אפשר לסכם אולי כך: לאורך שנים נחשבה ישראל, על-פי ההגדרה ההלכתית כ" ארץ אוכלת יושביה". בינתיים התהפכו היוצרות והפכנו לארץ שיושביה אוכלים אותה. חולבים את הקופה הציבורית בכל דרך אפשרית ויש להם בהחלט ממי ללמוד. אבל אני חייב להדגיש. למרות שהמדינה הושחתה העם הישראלי הנו בבסיסו עם שומר חוק.
יש לנו עם נפלא שבו כל אזרח שלישי הוא מתנדב בתחום זה או אחר, אנשים נחלצים לסייע במצוקות של הזולת, קיימת עזרה הדדית.
אבל הבעיה העיקרית נובעת מכך שרוב העם דומם ומגלה אטימות כמעט מוחלטת לשחיתות הגואה, בבחינת השלמה עם כך ששלטון חייב להשחית ולמעשה לא ניתן לעשות דבר כדי לשנות את פני הדברים.
למרבה הצער דור ההמשך גדל באווירה של שחיתות ומתחיל להבין ולהכיר בכך שהשלטון לא משחית רק את אלה שמהווים חלק ממנו אלא גם את סביבתם הקרובה והשחיתות מתפשטת כמו דליקה בשדה קוצים. יש כבר ניצני הגירה מן הארץ בגלל מעשי השחיתות.
פרק בפני עצמו מהווה השלטון המקומי. בחלק ניכר של העיריות והמועצות המקומיות יש קיני שחיתות פורחים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף המוניציפלי ואינן מביישות את השחיתות הממלכתית הגואה ולעתים מזומנות עולה עליה.
מי שבירך על הבחירה האישית לראשות ערים ורשויות וציפה לכך שהיא תמנע סחטנות פוליטית טעה מן היסוד.
ולסיום יש לי גם בשורה טובה "הורים הפסיקו לשכוח את ילדיהם הפעוטים במכוניות סגורות בשמש הלוהטת".
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים