הערת אזהרה
רייכר - גימלאי ושרצים בידיו (15)
20/12/2008

גדעון רייכר לא היה זקוק לתקופת צינון בין עבודתו העיתונאית לבין כניסתו לפוליטיקה  מאז ומתמיד הוא נהג להתחמם בעזרת כספים שהוא גובה מכל הבא ליד.  הוא והאתיקה העיתונאית מעולם לא נפגשו פנים אל פנים והיושר אף פעם לא היה אפילו גפרור לרגליו.
 
ברשותכם, אפתח בגילוי נאות על אדם לא נאות: בעבר הרחוק היה גדעון רייכר, השפן התקשורתי של רשימת הגמלאים גיל, חבר טוב שלי. באותה עת לא זיהיתי, לצערי, אצל רייכר סימניה של מחלת בצע הכסף שהחלה לקנן בגופו, התפשטה מאוחר יותר לממדים מדאיגים של מחלה סופנית שאפילו חברות בכנסת לא תרפא אותה.
הקרע בינינו החל בראשית שנות השמונים, בתקופה שהסופר רם אורן, איש הפרסום משה תאומים ועבדכם הלא נאמן היינו בעליה של המכללה לתקשורת המונים שפעלה במרכז הארץ וזכתה למוניטין. באחד הימים החלטנו לפתוח סניף בירושלים. אני הצעתי לבחור ברייכר כמנהל מטעמנו, מתוך אמונה שהייתה עדיין עיוורת כי רייכר הוא ברירת מחדל . עד מהרה התברר לנו כי מעל באמוננו, סחב לנו את הרעיון, אימץ את תוכניות הלימוד שלנו ופתח מוסד עצמאי משל עצמו שהפך להיות ההווי המלונאי בארץ. מתוך בוז לאיש הנקלה הזה החלטנו שלא להגיב, אבל הקרע בינינו היה בלתי נמנע. בדיעבד איני מצטער על כך, שכן אדם בעל רמת מוסר כל כך ירודה כשל רייכר, שרק קטעים ממנה נחשפו עד כה ברבים, לא יכול היה ממילא להיות חברי.
התופעה הפוליטית הנוכחית של הצנחת אנשי תקשורת למקומות משוריינים ברשימות לכנסת במסגרת גיוס כוכבים אטרקטיביים, מלווה, לצערי, בעבירה אתית של העדר תקופת צינון שהינה לטעמי חיונית ביותר. כאשר החליט בשעתו העיתונאי המנוח יוסף (טומי) לפיד לזנק למים הפוליטיים העכורים ברשימת שינוי, התרעתי בפומבי בתוקף תפקידי אז כיו"ר איגוד עיתונאי ישראל על כך שלא עבר תקופת צינון. נהוג לומר שאחרי מות קדושים אמור, משום כך לא אומר שלפיד היה גס רוח. אבל אציין שהוא תקף אותי על כך קשות.
כעבור שנים הצטרפה כוכבת ערוץ 2 שלי יחימוביץ לרשימת העבודה לכנסת, זמן קצר אחרי שראיינה את יו"ר המפלגה דאז עמיר פרץ שהפך לפטרונה הפוליטי. כשהוענק ליחימוביץ לפני שנתיים אות אומ"ץ, בזכות פעילותה הפרלמנטרית המבורכת, היו כאלה שטרחו לאזכר לנו עובדה מצערת זו. לעומת זאת נהג בהגינות שדר רדיו ללא הפסקה נתן זהבי, חתן אומ"ץ בשנה החולפת, כאשר דחה את הצעתו של השר רפי איתן, מנהיג רשימת הגמלאים להופיע בקדמת הרשימה. זהבי הציע במקום זאת לאיתן לפרוש מהחיים הפוליטיים בעקבות מחדליו וכשליו למען האוכלוסיה הבוגרת. איתן לא נענה להצעה של זהבי ופנה אל לגדעון רייכר, שלא התרגז על הפנייה ולא דחה אותו על הסף כאשר הציע לו להופיע במקום השני ברשימת הנפל האלקטוראלית.

חבר לעת מצוא

רייכר סקר בעבר לאורך שנים את פעילותם של חברי הכנסת מטעם 'ידיעות אחרונות', ומכיר היטב את כל הטריקים והשטיקים. הוא ידע היטב אל מי מחברי הכנסת כדאי להתחבר לעת מצוא ואל מי לא. במסגרת מסע הליקוקים של רייכר, כיכב אצלו חבר כנסת נוכל רב פעלים שניצל את משכן הכנסת לעסקי תיווך ואף קיבל את לקוחותיו במשכן. למי שלא ניחש עדיין, המדובר הוא באהוד אולמרט.
רייכר כתב בהזמנות מסוימת כתבה על מאבקם המשותף של אולמרט ושריד לביעור השחיתות בספורט. בפתח המאמר טען ששניהם חיים בצניעות ובתיהם פתוחים ל"עמך". בהמשך הכתבה טען שבעוד ששריד רואה בשליחותו בכנסת שליחות, אולמרט רואה בכך מסלול עסקי. אבל רייכר לא טרח מעולם לערוך תחקיר יסודי על מסע העסקים של אולמרט, ולא חשף שאולמרט הקפיד לא לבזבז את זמנו בחברות באחת או שתיים מועדות הכנסת. מדי יום רביעי בלילה היה נוסע בחשאי לעסקיו המסועפים בחו"ל במקביל לחברותו בכנסת וחוזר רק ביום ראשון בערב.
אולמרט, בוגר הפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ידע כיצד לעטוף את אנשי התקשורת סביבו בחיבה רבה, להתחבר אליהם אישית ולהפיל אותם ברשת שטווה סביבם. על רשימה זו נמנו טומי לפיד, אמנון דנקנר, דן מרגלית, יצחק לבני נחום ברנע וגדעון רייכר. כולם הפכו לחבריו הטובים והחלו לגונן עליו.
רייכר נפל רק חלקית ברשת וכדרכו, הייתה אחת מרגליו בפנים ואחת בחוץ. אולמרט ידע כיצד להיטיב עם רייכר כאשר כיהן מאוחר יותר כראש עיריית ירושלים. שתי הידיים המלוכלכות רחצו זו את זו.
רייכר לא היה זקוק לתקופת צינון. מאז ומתמיד הוא נהג להתחמם בעזרת כספים שהוא גובה מכל הבא ליד, בין השאר בהרצאות שהוזמנו ע"י גופים ציבוריים ומסחריים שהוא אמור היה לסקר את פעילותיו. ככל שרייכר התרגז יותר למראית עין בכתב ובעל פה, תפחו רווחיו. הוא והאתיקה העיתונאית מעולם לא נפגשו פנים אל פנים והיושר אף פעם לא היה אפילו גפרור לרגליו.
צביעותו הידועה הגיעה לשיאה בשיחות הרדיופוניות הישירות שלו עם המאזינים. האיש שנטל על עצמו את החוצפה להשיא עצות לאחרים בנושאים של מינהל תקין וטוהר מידות, נהג לפי כלל חדש משלו אחד בפה ואחד בכיס. לא במקרה התחבר רייכר בעבר עם פקידים בכירים במס ההכנסה שהשלו את עצמם כי כישוריהם האישיים קוסמים לו. לאמיתו של דבר, עשה זאת לכל צרה שלא תבוא. ואמנם, גם כאשר נפלה עליו בהזדמנות מסוימת צרה, הוא נחלץ ממנה ואני זוכר למה.
לרייכר אין בעיה מבנית של שני צידי מתרס. אין לו קווים. לא אדומים לא שחורים ואפילו לא לבנים. הוא חוצה אותם בלי להניד עפעף, ומאמין שבעזרת כמה בדיחות והתחכמויות מילוליות ניתן לטשטש התנהלות אופורטוניסטית.

שליח של אולמרט

מיד אחרי שרייכר סיכם על הצטרפותו לרשימת הגמלאים, הזדרז לכנס מסיבת העיתונאים עם מנהיג מפלגתו שבה שטח את תוכניותיו וסיפר על ה'אני משקר' שלו. בד-בבד נפתחה באותו יום אורגיה תקשורתית סביב רייכר, שהרבה להתראיין כמעט בכל כלי תקשורת. אני רק מקווה שהוא לא גבה תמורה כספית עבור הראיונות הללו.
כאשר סיפר רייכר לציבור הקוראים, הצופים והמאזינים בקול מרוסק על המורשת שקיבל מאביו המנוח, פועל הבניין החיפני דל האמצעים, חרף מאמצי לא זלגו משום מה דמעות מעיני. נזכרתי באמו האלמנה של רייכר שנותרה בגפה בחיפה והוא, הבן היחיד עתיר הנכסים, טרח לבקר אותה לעיתים רחוקות. באותה תקופה לא היה נהוג, כנראה, לעשות חלטורות בבתי אבות בצפון הארץ.
אילו היה רייכר מסתפק בהבטחה חסרת כיסוי להיאבק בכנסת רק בביורוקרטיה, אולי היה זכאי לכמה ימי חסד אם יבחר לכנסת. אבל רייכר הניף במפתיע גם את דגל המלחמה בשחיתות וזה כבר הצחיק אותי. מי שמדבר.
בספרי החדש 'זעקי ארץ מושחתת', שיצא לחושך לפני כמה חודשים ועל שערו מתנוסס צילום סמלי של ראש הממשלה רב המושחתים אהוד אולמרט המשקף את מצבו העלוב אני חושף, בין השאר, עובדה מאלפת על רייכר. באחד מימיו האפלים כאשר רייכר ואני עבדנו ב'ידיעות אחרונות', שימש רייכר שליח לדבר עבירה מטעמו של אולמרט, פנה אליי ואמר לי: "אולמרט ביקש ממני להגיד לך שאם לא תניח לו, הוא ישתמש בחומר שיש לו נגדך ויהרוס אותך". בהקשר לכך כתבתי בספרי: "ביקשתי מרייכר להבהיר בשמי לאולמרט, שהפעם הוא נתקל בעיתונאי מסוג אחר שלא יעשה לו חשבון. הוספתי שזו לא הפעם הראשונה שבה הועבר אלי איום בנוסח זה. ידעתי לשרוד את הקודמים ואשרוד גם הפעם... למרבה האירוניה, אולמרט ורייכר הסתכסכו כעבור שנים, והאחרון עודד אותי להמשיך במאבק נגד אולמרט ולחשוף את מעלליו, על אף שהוא עצמו מעולם לא טרח לטפל בהם". מעניין על מה היו יכולים להסתכסך ביניהם הזרזיר והעורב. אני יכול רק לנחש שבוודאי לא על קיום מצוות.
בתקופה שבה שימשתי גם כחבר נשיאות מועצת העיתונות והוטל עלי לטפל בעבירות אתיות חמורות של עיתונאים, בראש הרשימה הבעייתית עמד לאורך השנים גדעון רייכר ששימש אב טיפוס שלילי לעברייני אתיקה. עיתונאי שמכר למפרסמים בעלי אינטרסים את פרצופו ופיו לכל המרבה במחיר. לא הייתה לרייכר שום בעיה מצפונית לקבל תלונות נגד בנקים בתוכנית כלבוטק של רפי גינת (צדיק תקשורתי בזכות עצמו), ולאחר מכן לככב תמורת סכומי עתק בשלטי ענק על אוטובוסים על כך שיש לו העדפה לבנק סמויים. צריך היה רק לבדוק אם הוגשו ושודרו תלונות נגד אותו בנק. על-פי אמות מידה פסולות אלה נהג רייכר גם לגבי מכוני מחקר של צרכנים, חברות אשראי וגופים מסחריים למיניהם.
ציבור מאזיניו וקוראיו נטו להאמין בהדרגה שהמדובר הוא ברלף ניידר הישראלי, כפילו של מגן הצרכנים האמריקני ניידר, שגרף אחריו מיליוני אזרחים אמריקנים במאבקיו הבלתי נלאים למען ציבור הצרכנים האמריקני. הם לא הבינו ששם המשחק של רייכר והמטרה האמיתית שלו מסתכמים במילה אחת: כסף, כסף, כסף.
העימותים החוזרים ונשנים שלי עם רייכר בנושאי אתיקה הולידו בשעתו תקרית חריפה, כאשר איגוד העיתונאים מנע מלאפשר לו להנחות תוכנית טלוויזיה בערוץ הראשון מחשש שהצופים יזהו אותה עם מוצר שהוא פרסם באותה עת. רייכר נוטר לי על העובדה שבכל הזדמנות כאשר דיברתי וכתבתי בנושא אתיקה, הזכרתי אותו כאחד מסלי ההסתאבות של התקשורת.
אם רייכר ייבחר לכנסת דבר אחד מובטח. התרומה שלו לאתיקה של חברי הכנסת תהיה אפסית. לגבי תרומתו האפשרית לציבור הגמלאים של גיל, ניתן יהיה להתווכח.

לדף קודם  /  לראש הדף
 
חברים כותבים
הספדים לאריה אבנרי
מאמרים
דוח שבועי - מאת אריה אבנרי
ספרים
שלח לחבר הדפס מפת אתר
English שאלות קישורים
office@ometz.org.il פקס 03-5600469 טלפון 03-5605588 לבונטין 12, ת.ד. 191 תל אביב מיקוד 61001
אפשר להפיץ דף זה באמצעות דואר אלקטרוני, לשמור במחשב האישי, להוריד משרת אינטרנט ולהציגו בפני קהל. כל זאת מבלי לשנות או לפגוע במבנה הדף. על דף זה חלים חוקי זכויות יוצרים. אין לערוך אותו ו/או לעשות בו כל שימוש שלא למטרות שלשמן נועד.
עורכת האתר: רות כהן, דוברת תנועת אומ"ץ.
© כל הזכויות שמורות לתנועת אומ"ץ.